portfolio10
צילום אילוסטרציה

העובד הועסק כמאבטח במפעל המלט בנשר; המעסיקה הינה חברה למתן שירותי אבטחה, עליה חל צו ההרחבה בענף השמירה. לאחר תשעה חודשי עבודה, מסרה המעסיקה לעובד הודעת פיטורין. בגין הודעה זו הגיש העובד בקשה למתן סעד זמני של אכיפת יחסי העבודה בטענה לפיה מעשה הפיטורין היה שרירותי, ללא שימוע ונעשה במסגרת שיטת "הדלת המסתובבת" של מעסיקים מאין אלה, המקפידות לפטר את עובדיהן בתום תשעה חודשי עבודה וזאת כדי להמנע מהכורח להעסיקם באופן קבוע, על כל הזכויות המגיעות לעובד הנגזרות מכך: דמי הבראה, תוספת וותק, פיצויי פיטורין.

המעסיקה התנגדה להשבת העובד לעבודה, וטענה כי לכל היותר יש לפסוק עבורו פיצוי כספי ולא סעד של אכיפת יחסי העבודה. בהמשך, עתר העובד להכרה ברציפות שתי תקופות ההעסקה שלו אצל המעסיקה, כמו גם מימוש זכויות מכח צווי ההרחבה בענף השמירה, ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, תשלום דמי הבראה וזכויות נוספות. העובד באמצעות באי כוחו עו"ד נעמי אשחר ועו"ד חן גביע, הדגיש את הצורך בהרתעת מעסיקים מלנקוט במדיניות פיטורין שמטרתה התחמקות מתשלום זכויות תלויות וותק; טען כי תביעתו חורגת מעבר למקרה הפרטי ויש בה כדי להשליך על עניינם של עובדים רבים אחרים שזכויותיהם מקופחות על ידי מעסיקים. בית הדין האיזורי קיבל את תביעת העובד לתשלום בגין זכויות סוציאליות שונות, וכן חייב את המעסיקה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

הערעור בבית הדין הארצי, סב בעיקר סביב שתי סוגיות: עצם החיוב בהוצאות והיקפן (בהתחשב בכך שהעובד היה מיוצג בהתנדבות), וכן בנוגע לאופן יישום ההלכה בדבר העברת הנטל להוכחת זכויות הקשורות בשעות העסקה נוספות למעביד, כאשר רישומן מתחייב על פי דין.

בית הדין הארצי פסק, כי על מנת להעביר למעסיק את נטל ההוכחה לגבי שעות עבודה שנויות במחלוקת (בענייננו- שעות עבודה בלילה), אין צורך בהוכחת מתכונת עבודה קבועה וניתן להסתפק בהצגת "דבר מה ראייתי" מצד העובד, המצביע על מתכונת עבודה כללית שכללה גם שעות אלה (בהסתמך על ההלכה שנפסקה בע"ע 212-06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים (12.11.08) -"הלכת ימית", וכן על פי תיקון 24 לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958); כאן, עובר נטל ההוכחה למעסיק להוכיח שהעובד לא הועסק בשעות נוספות. חובה זו מוגברת בייחוד מקום שעל המעסיק מוטלת חובת רישום, שנועדה להגביר את רמת האכיפה של תנאי ההעסקה ושל הוראות חוקי המגן.

כמו כן, נקבע כי ישנה הצדקה לפסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, גם כאשר העובד מיוצג בהתנדבות; במקרים מתאימים, כמו בענייננו, כאשר בית הדין מעוניין ליתן ביטוי למורת רוחו מהתנהגות קלוקלת של מעסיקים והתנהלות בלתי יעילה מצידם בהליך המשפטי, ומחייבם ב"הוצאות לדוגמה". בית הדין הארצי, ככלל, לא יתערב בפסיקת הוצאות על ידי בית הדין האזורי- למעט במקרים של טעות משפטית או פגם בשיקול דעתו של בית הדין קמא. כמו כן, ישנה חשיבות במדיניות פסיקת ההוצאות, למימוש הלכה למעשה של זכות הגישה לערכאות, ובכך- קידום הלכידות החברתית, מתן קול לקבוצות מוחלשות או מודרות, ופיתוח נורמות ומושגי שיח חדשים ומשותפים הנוגעים לזכויותיהן של אוכלוסיות אלה.

סוף דבר; בית הדין הארצי פסק, כי תתקבל תביעת העובד לתשלום זכויות סוציאליות, וכן חייב את המעסיקה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.

פסקי דין נוספים